אחים יקרים, לוחמים וחיילים. בפתיחת פרשתנו נאמר: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה", ופירש רש"י: "בת ק' כבת כ' לחטא... ובת כ' כבת ז' ליופי, שני חיי שרה – כולן שווין לטובה".
ויש לדייק בזה, הרי חיי שרה אמנו היו מלאים בצער, בטלטולים ובגלויות, ירידה למצרים, לקיחתה לבית פרעה ואבימלך, שנות עקרות ארוכות והניסיון הקשה של עקידת יצחק, שעל פי חז"ל ממנו פרחה נשמתה.
כיצד אם כן מעידה התורה, ורש"י מדגיש זאת, ש"כולן שווין לטובה"?
אלא, שתורת החסידות מסבירה שמהותם של "חיים" אינה נמדדת בשלווה חיצונית, בנוחות גשמית או בהיעדר קשיים, אלא בהתאמת המציאות לרצון הבורא.
אצל שרה אמנו, כל מאורעות חייה, גם המצבים הקשים והחשוכים ביותר, נוצלו במלואם לעבודת השם, לבירור הניצוצות ולהבאת קדושה אל תוך עולם המעשה.
לכן "כולן שווין לטובה", משום שגם במקום של ירידה וקושי, היא פעלה את אותה התכלית של ניצול מוחלט לעבודת ה'.
יסוד זה מתקשר ישירות לעניין המרכזי של הפרשה, שליחותו של אליעזר עבד אברהם.
אברהם משביע את אליעזר ללכת אל ארם נהריים, מקום של עבודה זרה ושפל מוסרי, כדי לקחת משם אישה ליצחק.
הרבי מבאר בכמה מקומות שפרשת אליעזר מלמדת על מהותו של "שליח". ההלכה קובעת ש"שלוחו של אדם כמותו ממש". כוחו של השליח אינו נובע ממעלותיו העצמיות או מרצונו הפרטי, אלא מתוך הביטול המוחלט אל המשלח. אליעזר יורד למקום ירוד ומסוכן, אך הוא אינו פועל שם כאדם עצמאי, אלא כוחו של אברהם אבינו מלווה אותו ומאפשר לו לברר את רבקה ולהעלותה אל בית הקדושה.
עניין זה מקבל משנה תוקף בשבת זו, שהיא "שבת מברכים" של חודש כסלו.
חודש כסלו מכונה בחסידות "חודש הגאולה", חודש שבו מאיר אור הניסים של חנוכה ואור תורת החסידות. בחסידות מוסבר במקומות רבים שעניינו של חודש כסלו הוא הבקעת החושך באמצעות האור, כפי שרואים במצוות נר חנוכה שמניחים אותה דווקא "על פתח ביתו מבחוץ", בשקיעת החמה, במקום הנמוך ביותר ובזמן של חושך.
הברכה שאנו מברכים בשבת זו מעניקה כוח לכל יהודי לדעת שאין שום מציאות של חושך שיכולה לעמוד בפני אור התורה והמצוות.
מכאן נלמד לימוד מאלף עבורנו כחיילים חרדים בצבא. השירות הצבאי מעמיד אותנו פעמים רבות במצבים של קושי, עייפות, עמידה ממושכת על המשמר, וטלטול מתוך סדר היום הרגיל של בית המדרש אל שדות הפעילות והמבצעים. חייל אמיתי, אינו בוחר את הגזרה שלו לפי נוחותו, הוא פועל מתוך קבלת עול וביטול לפקודה.
כשאנו נמצאים על משמרתנו, אנו צריכים לזכור שזוהי שליחות של הצלת נפשות ממש, שמירה על אחינו בני ישראל, וכל רגע של שמירה והגנה הוא חלק מבירור המציאות ועשיית רצון הבורא, בדיוק כמו חיי שרה ש"כולן שווין לטובה".
מתוך כך נגזרת עלינו אחריות כבירה לאחדות ישראל מתוך אהבת חינם. בפעילות הצבאית אנו משרתים שכם אל שכם עם יהודים מכל גווני העם, וכידוע על פי דברי אדמו"ר הזקן בתניא, שכל בני ישראל שווים בשורש נשמתם, ומצוות אהבת ישראל אינה תלויה במעשים חיצוניים אלא בעצם היותנו בני עם אחד ואב אחד.
השליחות שלנו כחיילים חרדים היא לפעול כדוגמת נרות חנוכה של חודש כסלו, להאיר במאור פנים, במידות טובות, בעזרה הדדית ובאחווה כנה ללא שום התנשאות. כאשר חברינו רואים חייל חרדי שעומד עמהם בנטל ובמסירות נפש להגנת העם, ובד בבד שומר בדקדוק ובגאווה על קלה כבחמורה, אינו מחמיץ תפילה בציבור, מקפיד על כשרות, ומנצל כל שעה פנויה לעיון בספר לימוד, נוצר קידוש השם אמיתי.
השילוב הזה בין תורה לצבא אינו סתירה, אלא הוא הגילוי השלם של שליחותנו, להביא את אור התורה אל תוך המעשה, לחבר את הלבבות באהבת אמת, ולעמוד יחד, כאיש אחד בלב אחד, להגנת כלל ישראל.
יהי רצון שכל הפצועים, בגוף ובנפש, ירפאו במהרה, ושכל החיילים יחזרו בע"ה לביתם בשלום ובנחת בריאים ושלמים.
בברכת חזק ואמץ, לקדושת המחנה, לאהבת ישראל ולניצחון המוחלט!