אחים יקרים, חיילים ולוחמים.
בפתיחת פרשת וירא נאמר: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם". ופירש רש"י שהיה זה היום השלישי למילתו של אברהם אבינו, והקב"ה בא לבקרו, אך כיוון שראה אברהם את האורחים, אמר לקב"ה: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ", ורץ להכניסם ולהאכילם.
ומכאן למדו חז"ל במסכת שבת: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה".
ויש להקשות בזה קושיא עצומה: כיצד ייתכן שאברהם אבינו, עובד ה' הגדול, עוזב את גילוי השכינה העליון ביותר, את המדרגה הנשגבת של דבקות בבורא עולם, כדי לרוץ ולשרת אנשים פשוטים, שנראו לו באותה שעה כערבים עובדי עבודה זרה המשתחווים לאבק רגליהם?
חסידות מבארת יסוד זה בטוב טעם. אברהם אבינו הבין שעבודת ה' האמיתית אינה להישאר שקוע בחוויה הרוחנית הפרטית שלך עם הקב"ה, אלא לעשות את רצונו יתברך בפועל. רצונו של מקום הוא חסד והצלת הבריות. כאשר יש יהודי או אדם שזקוק לעזרה, לרחיצת רגליים, למים ולפת לחם, עזיבת השכינה לצורך גמילות חסדים זוהי בעצמה קבלת פני השכינה הפנימית והאמיתית ביותר, משום שבכך האדם מדבק במידותיו של הבורא: "מה הוא רחום, אף אתה רחום".
נקודה זו מומחשת בעוצמה רבה יותר בסוף הפרשה, בפרשת עקידת יצחק. שם מגיע הניסיון העליון של מסירות נפש. אברהם מצטווה לקחת את בנו יחידו אשר אהב, והוא הולך ללא שאלות וללא הרהורים, מתוך ביטול מוחלט וקבלת עול על אף שזה נוגד את האינסטינקט היסודי שלו כאבא, וכמי שהוביל את הקו האלמוני בה' ולא באמונה פאגאנית שבין השאר מצווה על הקרבת ילדים.
זאת נקודה ממנה אנו עלינו כחיילים ללמוד וליישם.
חייל אינו פועל לפי השכל או הרגש הפרטי שלו, אלא מתוך משמעת מוחלטת לפקודה.
השילוב שבין תחילת הפרשה, החסד והדאגה לזולת במסירות, לבין סוף הפרשה, קבלת העול והנכונות למסור את הנפש, הוא תמצית דמותו של עובד ה'.
מכאן יש ללמוד הוראה ישירה ומאלפת לעבודתנו ולשירותנו הצבאי.
חייל חרדי השומר על ביטחון אחיו עומד בדיוק במקומו של אברהם אבינו. לפעמים אדם עלול לחשוב: הרי במקום ללמוד בנחת או לעסוק בעניינים שבקדושה בלבד, אני נמצא בעמדת שמירה, במארב או בפעילות מבצעית מתישה "כחום היום". אך האמת היא, שכשם שאברהם עזב את קבלת פני השכינה כדי להחיות נפשות, כך העמידה על משמר העם, להגן ולשמור על חיי אחינו בני ישראל מתוך מסירות נפש, היא קיום רצון ה' בתכלית השלמות, שהרי אין לך חסד והצלת נפשות גדולים מאלו.
יתרה מזו, הדבר מציב בפנינו אחריות כבירה לאחדות עם ישראל מתוך אהבת חינם. אברהם אבינו קיבל בסבר פנים יפות אנשים שנראו לו זרים לחלוטין ורחוקים מכל מושג של קדושה, והתאמץ לכבדם ולקרבם בכל ליבו. בשירות הצבאי אנו נפגשים יום-יום עם חיילים מכל שדרות הציבור, שרבים מהם גדלו בריחוק מתורה ומצוות ולא טעמו מעולם טעמה של שבת או לימוד תורה.
השליחות שלנו כחיילים חרדים היא לא להתכנס בתוך עצמנו ולא לראות את האחר מתוך ניכור, אלא לנהוג במאור פנים, בצניעות ובערבות הדדית אמיתית. כאשר חברינו רואים חייל חרדי שמצד אחד עומד עמהם בנטל, מוסר את נפשו על ביטחונם ומסייע לכל צורך באחווה כנה, ומצד שני אינו זז כמלוא נימה מההלכה, מקפיד על זמני תפילות, ברכות, כשרות וקובע עתים לתורה בכל שעה פנויה, הדבר מעורר כבוד ומקדש שם שמיים ברבים.
השילוב הזה בין תורה לצבא מוכיח שהתורה אינה מפרידה בינינו, אלא היא המקור המחבר את כל חלקי העם בגוף אחד, ומתוך אהבת ישראל פשוטה זו אנו זוכים למלא את שליחותנו בנאמנות.
יהיה רצון שכל הפצועים ירפאו במהרה, בגוף ובנפש, ושכל החיילים יחזרו בע"ה לביתם בשלום ובנחת.
בברכת חזק ואמץ, לקדושת המחנה, לאהבת ישראל ולניצחון המוחלט!