צה״לאכ״א
לאיזור האישי
טורים אישיים

"לך לך" במדים: יציאה מהרגלים, קבלת עול ומסירות נפש בחזית

טורו השבועי של ראש ענף החרדים, סא"ל אביגדור דיקשטיין - פרשת לך לך

י״ב בחשוון תשפ״זסא"ל אביגדור דיקשטיין

אחים יקרים חיילים ולוחמים.

בפתח פרשת לך לך אנו קוראים את הציווי הראשון שנאמר לאברהם אבינו, עמוד החסד והראשון למאמינים: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". ופירש רש"י: "לך לך, להנאתך ולטובתך".

​ונשאלת השאלה, אם יציאתו של אברהם הייתה מלווה בניסיונות קשים, בטלטולי דרכים ובסכנות עצומות, כיצד אומר לו הקב"ה שהדבר הוא "להנאתך ולטובתך"? יתרה מזו, מדוע התורה מדגישה תחילה "מארצך", אחר כך "ממולדתך" ולבסוף "ומבית אביך", הרי סדר היציאה הגשמי של האדם מביתו הוא הפוך, קודם יוצאים מבית האב, אחר כך מעיר המולדת, ולבסוף גבולות הארץ

על פי תורת החסידות מבואר ש"לך לך" אינו רק ציווי היסטורי לאברהם אבינו, אלא הוא ציווי נצחי לכל יהודי בכל דור.

"לך לך" פירושו ללכת אל שורש הנשמה, להתעלות מעל המגבלות וההרגלים הטבעיים. הסדר של "מארצך", מלשון רצון, "ממולדתך", מהמידות וההרגלים שנולדים עמם, ו"מבית אביך", מהשכל והתפיסה המורגלת.

הקב"ה דורש מהיהודי שלא יישאר שקוע רק ברצונות ובנוחות שלו, אלא שיהיה בבחינת "מהלך" ולא "עומד". השלמות של "להנאתך ולטובתך" אינה הנאה גשמית של מנוחה ושלווה, אלא הטובה האמיתית של הנשמה שמתגלה דווקא כאשר היא יוצאת מעצמה כדי למלא את רצון הבורא.

​דבר זה בולט עוד יותר בהמשך הפרשה. כאשר אברהם שומע שבן אחיו לוט נשבה במלחמת המלכים, הוא אינו מסתפק בתפילה או בלימוד מתוך אוהלו, אלא חוגר חרב, יוצא למערכה צבאית ממש עם חניכיו, רודף אחרי ארבעת המלכים ומוסר את נפשו כדי להציל את לוט.

הרבי מדייק בזה רבות, לוט הרי פרש מאברהם והלך לגור בסדום מתוך בחירה אישית ירודה, ואף על פי כן, כאשר נשקפה סכנה לחייו, אברהם אבינו לא עשה חשבונות של ריחוק רוחני, אלא ראה בכך חובת הצלת נפשות פשוטה שדוחה כל שיקול אחר, וגייס את כל כוחו להצלתו.

​ההוראה מכך עבורנו, כחיילים חרדים בצבא, היא ברורה ומאירה. השירות הצבאי דורש מאיתנו עמידה בניסיון של "לך לך", יציאה מהסביבה המוכרת, מהישיבה ומהבית, אל מציאות תובענית ומאתגרת של משמר, פעילות מבצעית ומשמעת צבאית. חייל אמיתי, הוא מי שמבטל את רצונו האישי בפני פקודת המפקד מתוך קבלת עול. אנו יודעים שהיציאה הזו להגנת עם ישראל, לעמוד על המשמר ולהציל נפשות מאויבינו, אינה ירידה חלילה, אלא היא קיום ציווי ה' במסירות נפש ממש, כהמשך ישיר לדרכו של אברהם אבינו.

​מתוך כך מוטלת עלינו אחריות כפולה ומכופלת לאחדות כלל ישראל מתוך אהבת חינם. בצבא אנו נפגשים יום-יום עם אחינו לנשק, יהודים מכל גווני הציבור, שחלקם רחוקים מתורה ומצוות ואינם מכירים את עולמה של היהדות מקרוב. כפי שלימדנו אדמו"ר הזקן בעל התניא, שורש כל נשמות ישראל אחד הוא, ואהבת ישראל צריכה להיות ללא שום תנאי, כפי שאברהם יצא להציל את לוט.

​השליחות שלנו היא לקדש שם שמיים בהליכותינו. כאשר חייל חרדי עומד על משמרתו בנאמנות ובאומץ יחד עם חבריו, חולק עמם את הקושי והמעמסה, ומאידך גיסא מקפיד קלה כבחמורה על זמני תפילה, על ברכות, על כשרות ועל לימוד תורה בכל רגע פנוי, הוא מפיץ אור גדול.

השילוב הזה אינו פשרה, אלא הוא העדות הברורה ביותר לכך שהתורה היא תורת חיים המחברת ומאחדת אותנו. מתוך ענווה, מאור פנים ואהבת אמת לכל יהודי, אנו זוכים לחבר את חלקי העם, לחזק את החוסן הרוחני והגשמי כאחד, ולמלא את השליחות שהועיד לנו הקב"ה.

​יהי רצון שכל הפצועים ירפאו מהרה רפואה שלמה בגופם ובנפשם, ושכל החיילים ישובו לבתיהם לשלום.

​בברכת חזק ואמץ, לקדושת המחנה, לאהבת ישראל ולניצחון מוחלט!