אחים יקרים חיילים ולוחמים.
בפרשת נח אנו מוצאים את הציווי של הקב"ה לנח בעת בוא המבול: "בֹּא אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וְכָל בֵּיתֶךָ", ולאחר שכלו מי המבול נאמר לו: "צֵא מִן הַתֵּבָה". ויש להתבונן בלשון הזו ובמשמעותה הפנימית. הרי כל דבר בתורה הוא הוראה נצחית לכל אדם, ובפרט שהבעל שם טוב הקדוש דרש על דרך הרמז: "בוא אל התיבה", היכנס אל תוך התיבות והאותיות של התורה והתפילה, כדי להינצל מן המים הזידונים של טרדות העולם והבליו.
אולם כאן מתעוררת שאלה יסודית: אם התכלית היא ההגנה וההתעלות בתוך תיבת התורה, מדוע הוצרך הקב"ה לצוות "צא מן התיבה"? מדוע לא להישאר מוגן לעולם באותה קדושה מובדלת ומנותקת מן העולם הגשמי?
חסידות מבארת, שאמנם הכניסה לתיבה היא שלב הכרחי לבניית החוסן הפנימי, לטהרה וליניקת כוחות מן הקדושה, אך היא אינה תכלית המבוקש.
תכלית הכוונה האלוקית בבריאה אינה שנח יישאר ספון בתיבתו וידאג רק להצלתו שלו, אלא "צא מן התיבה", לצאת החוצה אל עולם חרב ומגושם, לבנות אותו מחדש, לזרוע, לנטוע ולהחדיר בו קדושה ויישוב. ולא זאת בלבד אלא, שעל נח נאמר בתחילה "אֶת הָאֱלֹוקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", ופירש רש"י שנח היה צריך סעד לתומכו, בעוד שאצל אברהם נאמר "אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו". ההבדל ביניהם הוא שנח הסתגר בתיבה ודאג לעצמו, בעוד שאברהם אבינו יצא החוצה אל הבריות, נלחם בעבורם, קירבם תחת כנפי השכינה וגמל עמהם חסד בגופו ובממונו.
דברים אלו מהווים מאלפים עבורנו, העומדים על משמר עמנו. הנטייה הטבעית של בן תורה היא לרצות להישאר כל ימיו בתוך "ד' אמות של הלכה" ובתוך כותלי התיבה המגוננים. אך כשם שחייל אינו קובע את גזרת הפעולה שלו אלא מוצב במקום שבו המערכה דורשת זאת, כך מורה לנו תורת חיים, יש עת שבה הקב"ה מצווה "צא מן התיבה".
היציאה לפעילות המבצעית, לשמירה ולהגנה על אחיו שבשדות, אינה ביטול חלילה של עולם התורה, אלא היא מימושה של התורה בחיי המעשה, בבחינת "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה". ההגנה הגשמית על חיי אחינו בני ישראל היא מצוות הצלת נפשות שאין למעלה הימנה, ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה.
ומכאן נובעת האחריות הכבדה המוטלת עלינו כחיילים חרדים. כשאנו יוצאים מן התיבה אל המפגש היום-יומי במסגרת הצבאית עם יהודים מכל החוגים והרקעים, אנו נתקלים לא פעם במי שלא זכו להכיר את אור התורה ואת מתיקות המצוות.
עלינו לזכור, שמצוות אהבת ישראל פירושה לאהוב כל יהודי באשר הוא, משום ששורש נשמתו חצוב מאלוקים חיים, בלא קשר למעשיו החיצוניים. אין אנו רשאים להתנשא, לבקר או לפעול מתוך ריחוק וזרות.
השליחות שלנו היא לפעול באהבת חינם אמיתית ובמאור פנים. כשאחינו לנשק רואים חייל חרדי שמצד אחד אינו מתפשר על קוצו של יו"ד בהלכה, מקפיד על תפילה במניין, על כשרות ועל לימוד תורה בכל רגע פנוי, ומצד שני מוסר את נפשו כתף אל כתף עמהם באחווה, בצניעות ובמסירות למען ביטחון ישראל, הדבר מקדש שם שמיים ומאחד את הלבבות. החיבור הזה מוכיח שתורת ישראל אינה מרחיקה מן הערבות ההדדית, אלא היא המקור והשורש האמיתי לאחדות העם ולשמירתו.
יהי רצון שכל הפצועים ירפאו מהרה רפואה שלמה בגופם ובנפשם, ושכל החיילים ישובו לבתיהם לשלום.
בברכת חזק ואמץ, לקדושת המחנה, לאהבת ישראל ולניצחון מוחלט!