אחים יקרים חיילים ולוחמים,
אנו זוכים בשבת זו לפתוח חומש חדש חומש 'דברים', המהווה את תחילת ספר "משנה תורה".
פתיחה זו מתרחשת במועד סמלי ורב עוצמה, ב'שבת חזון' השבת שלפני תשעה באב, שבה אנו קוראים את חזון ישעיהו, אך בתורת החסידות היא נקראת כך על שם החיזיון שמראים לנשמתו של כל יהודי מלמעלה: את ציור בית המקדש השלישי.
נשאלת השאלה, בעוד ארבעת החומשים הראשונים הם "דברי האלוקים" שנכתבו מפיו של הקדוש ברוך הוא, ספר דברים נאמר מפי משה רבינו עצמו, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה".
חסידות מבארת שהחידוש של "משנה תורה" הוא החיבור המושלם בין האור האלוקי העליון לבין השכל, הדיבור והכוח האנושי.
משה רבינו הוריד את התורה למדרגה כזו שהיא הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממהותו ומדיבורו של האדם עצמו. זוהי התכלית של "דירה בתחתונים", לא רק שהאור האלוקי יאיר על העולם מלמעלה, אלא שהעולם הגשמי והאדם הפועל בו יזדככו ויהפכו בעצמם לכלים המבטאים אלוקות.
הרבי מליובאוויטש, בהסתמך על תורתו של רבינו הק' רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מסביר מדוע מראים ליהודי את המקדש דווקא בשבת שבה אנו מתאבלים על חורבנו. הדימוי המובא בחסידות הוא לאב שתפר לבנו בגד יקר והבן ליכלך וקרע אותו פעם אחר פעם, עד שהאב גנז את הבגד ומראה לו אותו רק לפרקים כדי לעורר בו את הגעגוע והרצון להשתנות.
החזון אינו מיועד לייאש אותנו, אלא להזכיר לנו את הפוטנציאל והייעוד האמיתי של עם ישראל, ולטעת בנו את הכוח לפעול למען הגאולה.
החורבן, כידוע, אירע בשל שנאת חינם, והתיקון שלו, בניית הבגד מחדש, נעשה אך ורק על ידי אהבת חינם אקטיבית, אהבה שפורצת את המחיצות השכליות והמגזריות ומחברת את נשמות ישראל לישות אחת שלמה.
כאן בדיוק מונחת האחריות ההיסטורית, התורנית והמוסרית שלנו כחיילים חרדים בצבא הגנה לישראל, המשלבים תורה וצבא בעיצומה של מלחמת התקומה המורכבת.
השילוב שאנו מייצגים במדים איננו פשרה בדיעבד, אלא הוא-הוא בבחינת "משנה תורה" של דורנו, החדרת דברי משה והקדושה לתוך המציאות המבצעית, הלוגיסטית והמלחמתית הקשה ביותר.
חייל חרדי שעומד על משמרתו בקו האש, בטנק או בחמ"ל, וחולק את גורלו ומסירות נפשו עם לוחמים מכל שדרות האומה, מקים בגופו את בניין בית המקדש השלישי. המפגש המשותף הזה תחת אלונקה אחת ובתוך נגמ"ש אחד, כשהוא נעשה מתוך רעות אמת, כבוד הדדי ואהבת ישראל שלמעלה מכל טעם ודעת, הוא המוחק את עוון שנאת החינם שגרם לחורבן הנורא בתשעה באב.
אנו, בכל יום ויום, מוכיחים שאין שום סתירה בין דבקות מוחלטת בהלכה, בקדושה ובלימוד התורה, לבין הגנה בחירוף נפש על העם והארץ; אדרבה, השניים מזינים ומחזקים זה את זה.
הרבי מליובאוויטש לימד אותנו כלל ברזל רוחני ומבצעי: החוסן הגשמי של מחנה ישראל, היכולת שלו להכריע את האויב בשדה הקרב, המודיעין המדויק והשמירה על חיי הלוחמים, יונקים באופן ישיר מחוסנו וקדושתו של המחנה ברוחניות. קיום התורה והמצוות במחנה הצבאי אינו רק עניין פרטי של החייל, אלא הוא חלק מתורת הלחימה היהודית והשריון המבצעי של האומה כולה. כאשר חייל קובע עתים לתורה בין משימה למשימה, מקפיד על תפילה ותפילין בתוך הלחץ של פעילות מבצעית ושומר על טהרת הלשון וקדושת המחנה, הוא מייצר את הכלי הטהור להשראת השכינה, כהבטחת התורה "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ".
בפתח פרשתנו אנו קוראים את דברי משה רבינו המזכיר לעם את קשיי המסע: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם". המילה "אֵיכָה" מחברת אותנו מיד למגילת איכה שנקרא בליל תשעה באב, אך בחסידות מוסבר כי האותיות של "איכה" הן אותן אותיות של "איֶכָּה", השאלה ששאל הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון לאחר החטא. זוהי קריאה אלוקית נצחית המופנית לכל אחד מאיתנו, ובמיוחד לחייל בן התורה: "אייכה", איפה אתה עומד במערכה? איפה אתה בשליחות העצומה לקירוב ואהבת ישראל?, השליחות שלנו היא לענות לקריאה זו בגאון, מתוך מסירות נפש, אהבת חינם אקטיבית וחיבור יומיומי בין עוז הלחימה הצבאי לקדושת התורה. מתוך האחדות הזו נזכה להפוך את ימי האבל לימי ששון ושמחה, ולראות בעיני בשר את החזון של המקדש השלישי מתגשם במציאות הגשמית.
שהקב"ה ישמור את צאתכם ואת בואכם, יפרוש עליכם סוכת שלום, ויעניק לכם תושייה מבצעית עילאית, אומץ לב וניצחון מוחלט ומוחץ על כל שונאינו.
יהי רצון שהפצועים הגיבורים יזכו לרפואה שלימה ומהירה, רפואת הנפש ורפואת הגוף בתוך שאר חולי ישראל, ושכל הלוחמים יחזרו לבתיהם לשלום, בריאים ושלמים ברוח ובגוף, עטורי ניצחון ותהילה. ונזכה לראות בהיפוך הימים הללו למועדים טובים ובהתגלות הגאולה השלימה ובבניין בית המקדש השלישי.
בברכת חזק ואמץ, לקדושת המחנה, לאהבת חינם ולניצחון המוחלט!
