אחים יקרים לוחמים וחיילים.
פרשתנו, פרשת פנחס, מעמידה אותנו בפני אחת הדמויות הסוערות והנשגבות ביותר בתולדות עם ישראל, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אשר במעשה קנאות אחד עצר את המגפה וזכה לברית עולם.
הפסוק הפותח, "פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם… לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם", מעורר קושי המבואר לעומק בתורת החסידות, כיצד מעשה של קנאות וחרב, המייצג לכאורה את מידת הגבורה התקיפה, מוביל דווקא לפרס של "ברית שלום" ומחזיר את פנחס אל שורש החסד של זקנו אהרן 'אוהב השלום'?
קנאותו של פנחס לא נבעה חלילה מכעס, אגו או רצון לפילוג, אלא הייתה התפרצות של מסירות נפש טהורה שלמעלה מטעם ודעת.
פנחס ראה את המחנה קורס לתוך חטא ופירוד, והוא השליך את נפשו מנגד, מתוך ביטול עצמי מוחלט, כדי להציל את כלל ישראל.
ה"שלום" שפנחס קיבל איננו סתם שקט, אלא השלום האלוקי העליון המחבר הפכים, המחבר את תוקף הגבורה והחרב יחד עם עומק הרחמים והחסד על עם ישראל.
העומק הלמדני הזה מקבל משנה תוקף ונוגע בנימי נפשנו דווקא בימים אלו, שבהם נכנסנו לתקופת "שלושת השבועות" (ימי בין המצרים), הימים שבהם אנו מבכים את חורבן בית המקדש, שאירע כידוע בשל עוון שנאת חינם. החורבן שנבע משנאת חינם יתוקן אך ורק על ידי "אהבת חינם", אהבה שאינה תלויה בדבר, הפורצת את גבולות השכל והטבע, ומגלה את הנשמה המשותפת של כולנו.
כאן מונחת האחריות ההיסטורית וכבדת המשקל שלנו כחיילים חרדים בצבא הגנה לישראל, המשלבים תורה וצבא. השליחות שלנו בעיצומה של מלחמת התקומה איננה רק שליחות מבצעית גרידא, אלא היא-היא עבודת המקדש של דורנו. כאשר חייל חרדי נמצא בקו האש, בנגמ"ש, בעמדה או אפילו במשרד, ושם הוא חולק את גורלו ובמקרים רבים אף מסכן את חייו שכם אל שכם עם חלקי העם השונים, הוא מקיים בגופו את האחדות הנעלה ביותר. אנו מראים לכל שאין שום סתירה בין דבקות בלתי מתפשרת בתורה, בקלה כבחמורה, לבין הגנה בחירוף נפש על עם וארץ ישראל.
המפגש הזה, המשלב צבא ותורה מתוך כבוד ורעות, הוא המוחק את קליפת הפירוד ובונה את היסודות לבית המקדש השלישי.
חוזקו של המחנה בגשמיות, היכולת לנצח, החדות המבצעית והשמירה על הלוחמים, יונק במישרין מחוסנו וקדושתו של המחנה ברוחניות.
התורה והמצוות שאנו מקיימים בשטחי הכינוס ובבסיסים אינן עיסוק אישי מנותק, אלא הן חלק בלתי נפרד מתורת הלחימה היהודית והשריון המגן על האומה כולה. חייל שקובע עתים לתורה בין משימה למשימה, שמקפיד על קדושת פיו, ושמניח תפילין לו ולחבריו, מחדיר אור שמחזק את רוח המחנה כולו וממשיך עליו שמירה עליונה, כהבטחת התורה "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ".
בהמשך הפרשה אנו קוראים על בקשתו של משה רבינו מהקב"ה למנות מנהיג שיחליף אותו: "יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם". חז"ל דורשים ש"איש אשר רוח בו" הוא מי שיודע להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. זוהי בדיוק התכונה הנדרשת מאיתנו כלוחמים וכבני תורה בימי מלחמת התקומה: לדעת להכיל, לכבד ולראות את המעלה שבכל חייל וחייל, מתוך הבנה שכולנו מרכיבים את צבאות השם. השילוב של תוקף מבצעי גשמי יחד עם עדינות נשמתית ורוחנית הוא הירושה שקיבלנו מפנחס, והוא זה שמבטיח את ניצחוננו בכל החזיתות והפיכת ימי בין המצרים לימי ששון ושמחה.
שהקב"ה ישמור את צאתכם ואת בואכם, יפרוש עליכם סוכת שלום, ויעניק לכם תושייה מבצעית עילאית, אומץ לב וניצחון מוחלט ומוחץ על כל שונאינו.
יהי רצון שהפצועים הגיבורים יזכו לרפואה שלימה ומהירה, רפואת הנפש ורפואת הגוף בתוך שאר חולי ישראל, ושכל הלוחמים יחזרו לבתיהם לשלום, בריאים ושלמים ברוח ובגוף, עטורי ניצחון ותהילה. ונזכה לראות במהרה בבניית בית המקדש השלישי ובהתגלות הגאולה השלימה, כפי שמבטיח לנו הפסוק הנשגב בפרשתנו המשקף את נצחיות השמירה על עם ישראל:
"צוֹרֵר אֶת הַמִּדְיָנִים וִהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם" (במדבר כה, יז-יח), ומתוך הלחימה התקיפה באויבינו מתוך אחדות אמת וקדושה, ננצח ונביא שלום נצחי על ישראל.
בברכת חזק ואמץ, לקדושת המחנה, לאהבת חינם ולניצחון המוחלט!