אחים יקרים חיילים ולוחמים.
בשבת זו נקרא בע"ה את פרשת 'בלק', הפרשה החושפת בפנינו את המערכה הנסתרת והרוחנית המתחוללת מאחורי הקלעים של ההיסטוריה היהודית, ניסיונם של בלק ובלעם להטיל קללה, פירוד וחולשה במחנה ישראל.
הפסוק המרכזי שבו נהפכת הקללה לברכה נצחית, "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", מעורר שאלה עמוקה המבוארת רבות בתורת החסידות: מה ראה בלעם הרשע במחנה ישראל שהביא אותו להתפעלות כה עצומה עד שברכותיו הפכו ליסוד בתפילת השחר של כל יהודי? חז"ל מפרשים במסכת בבא בתרא שבלעם "ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה לזה".
ההקפדה על פתחים שאינם מכוונים מייצגת את השילוב המופלא שבין שמירה על צניעות וייחודיות הפרט ("אֹהָלֶיךָ יעקב"), לבין אחדות וערבות הדדית מוחלטת של הכלל ("מִשְׁכְּנֹתֶיךָ ישראל").
בלעם רצה למצוא פירוד, סדק או קרירות במחנה כדי להחדיר בו את הקליפה, אך כשהביט במבנה הדגלים והאהלים, הוא גילה מחנה המורכב מגוונים שונים ומסגנונות מגוונים, שכולם מתלכדים סביב נקודת הקודש, אהל מועד, מתוך כבוד הדדי מוחלט וביטול למטרה האלוקית המשותפת.
עניין זה מקבל תוקף מיוחד ונוקב בשבוע זה, שבו אנו נכנסים לימי בין המצרים ונתענה ביום שבעה עשר בתמוז. חז"ל מלמדים אותנו שהחורבן שאנו מבכים בימים אלו, חורבן בית המקדש השני, אירע בגלל עוון שנאת חינם.
התיקון של "שנאת חינם" אינו רק הימנעות ממחלוקת, אלא אקט אקטיבי של "אהבת חינם", אהבה שאינה תלויה בדבר, הפורצת את גבולות השכל והטבע, בדיוק כפי שהגאולה העתידה שעליה מתנבא בלעם בסוף הפרשה ("דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל") היא למעלה ממדידות והגבלות. כאן נכנסת לתמונה האחריות הייחודית והכבדת המשקל שלנו כחיילים חרדים בצבא הגנה לישראל. השירות שלנו, המשלב דבקות בלתי מתפשרת בתורה, בקלה כבחמורה, יחד עם נשיאה בעול המערכה הצבאית ברוח מלחמת התקומה, הוא השליחות העמוקה ביותר של דורנו.
אנו איננו נמצאים בצבא רק ככורח ביטחוני, אלא כשליחי אחדות. המפגש היומיומי של החייל החרדי עם חלקי העם השונים בתוך הנגמ"ש, בעמדת השמירה או אפילו במרחב העורפי, הוא המקום שבו נשברת קליפת בלעם המנסה להפריד בינינו.
כאשר אנו מקרינים אהבת ישראל פנימית, חולקים את גורלנו במסירות נפש בקו האש, ובו בזמן שומרים על קדושת המחנה ברוחניות ובלימוד תורה, אנו בונים בפועל את ה"אהלים" וה"משכנות" שבלעם כה ירא מפניהם.
חוזקו של מחנה ישראל בגשמיות ובחזית הלחימה תלוי באופן מוחלט בחוסן המוסרי והרוחני שלו. התורה והמצוות שאנו מקיימים בתוך הבסיסים ובמחנות אינן בגדר זכות פרטית, אלא הן חלק אינטגרלי מתורת הלחימה היהודית והשריון המבצעי של האומה כולה.
חייל חרדי השוקד על דף גמרא או על פרק תהילים מבין משימה למשימה, המקפיד על תפילה במניין ותפילין בעיצומו של הלחץ המבצעי, מחדיר קדושה שמחזקת את רוחם של כל הלוחמים סביבו וממשיכה שמירה עליונה על המחנה, כהבטחת התורה "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ". האחדות הזו, הנוצרת מתוך כבוד לצביון התורני ושותפות אמת בהגנת הארץ, היא התשובה המוחצת לחורבן של שבעה עשר בתמוז והפיכת הימים הללו לששון ולשמחה.
שהקב"ה ישמור את צאתכם ואת בואכם, יפרוש עליכם סוכת שלום, ויעניק לכם תושייה מבצעית, עוז וגבורה להכריע את אויבינו בגשמיות וברוחניות.
יהי רצון שהפצועים הגיבורים יזכו לרפואה שלימה ומהירה, רפואת הנפש ורפואת הגוף בתוך שאר חולי ישראל, ושכל הלוחמים יחזרו לבתיהם לשלום, בריאים ושלמים ברוח ובגוף, מתוך שמחה וגאולה קרובה. ונזכה לראות במהרה בהפיכת ימי הצום לימי מועד ובביאת משיח צדקנו, כפי שמבטיח לנו הפסוק בפרשתנו המשקף את כוחו הנצחי של עם ישראל: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כג, כד), ומתוך קיומנו כלביאים בגבורת התורה והרוח, ננצח במערכה בע"ה.
בברכת חזק ואמץ, לקדושת המחנה, לאהבת חינם ולניצחון המוחלט!